בתחילת החודש (יולי 2018) פורסם דו”ח התעסוקה לשנת 2018 של הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, הלא הוא ה-OECD, בו חברות כ-35 מדינות דמוקרטיות, מפותחות, ובעלות שוק חופשי. בדו”ח שפורסם, ישראל זוכה לדירוג מחמיא בשיעורי האבטלה במדינה – אולם בנושאים רבים אחרים שנבדקו – דווקא יש לנו הרבה מה ללמוד משאר מדינות העולם. כמה מהמסקנות הפחות מחמיאות העולות מדו”ח ה-OECD לתעסוקה, לרבות פערי השכר הגדולים, לפניכם.

 

מה קובע דו"ח התעסוקה?

דו”ח תעסוקה של ארגון ה – OECD, אשר פורסם ביולי השנה (2018), קובע כי ישראל היא מהמדינות הפחות שוויוניות בין מדינות הארגון בהיבט של הפרשי שכר בין העשירונים

 

פערי השכר – שלושת העשירונים התחתונים מוציאים יותר מכפי שהם מרוויחים

הדו”ח שפורסם מביא נתונים בנוגע להפרשים בין ממוצעי השכר בעשירונים השונים בכל אחת מהמדינות – והנתונים בנוגע להפרשי השכר בישראל הם אלה משנת 2016, כפי שהם מופיעים באתר הלמ”ס. על פי אותו דו”ח נתונים, ברי המזל הנכללים ברמת השכר של העשירון העליון בישראל, מרוויחים בממוצע 34,000 ש”ח נטו למשק בית – ולעומתם, בעשירון העליון ההכנסה נטו עומדת על 5,000 ש”ח. ההפרש – כמעט פי שבעה. אגב, נציין כי בדו”ח הלמ”ס המקורי, הוצאות העשירון העליון עומדות על ממוצע של כ – 20,000 ש”ח בחודש (כ-58%) בסך ההכנסה, ואולם בעשירונים התחתונים ההוצאה החודשית הממוצעת כ-7,000 ש”ח בחודש (כ-140% ביחס להכנסה הממוצעת). אותו הפרש שלילי בין הכנסות להוצאות מופיע גם בעשירונים השני והשלישי, כך שניתן לראות בבירור, כיצד גירעונות העשירונים התחתונים הולכים ועולים, ככל שההפרש בין ההכנסה להוצאה נשמר לאורך השנים. 

 

מתוך 35 המדינות החברות בארגון – אין עוד אף מדינה בעלת הפרשי הכנסות גבוהים כל כך. במקום השני בדירוג פערי השכר בין העשירון העליון לתחתון, ארה”ב וקוסטה ריקה, בשתיהן פערי השכר הם בשיעור ממוצע של פי חמישה, בין העשירונים. ממוצע מדינות ה-OECD להפרשי השכר בין העשירונים, עומד על כ – 3.4. עוד מעניין לציין, כי ההפרש בין העשירון העליון לתחתון, זינק משמעותית בין דו”ח ה-OECD שפורסם אשתקד לזה שפורסם לאחרונה – בדו”ח התעסוקה של 2017 הוצגו נתוני ההכנסות לפי עשירון בישראל משנת 2011, ואז, הפער בין שכר העשירון התחתון לשכר העשירון העליון היה רק פי 4.9.

 

 

כרבע מהישראלים מרוויחים מעט ביחס לשכר החציוני

עוד נתון מעניין שנבדק בדו”ח, הוא שיעור המשתתפים בשוק העבודה המרוויחים פחות משני שלישים מהשכר החציוני במשק. אם במבדק זה התוצאות בישראל אינן מחמיאות – אצלינו כ-26% מכלל העובדים מרוויחים פחות משני שלישים ביחד לשכר החציוני, בעוד הממוצע לנתון זה במדינות ה-OECD עומד על 17.9%.

 

 

הישראלים עובדים הכי הרבה

עוד עולה מאותו דו”ח, כי בישראל נהוגות שעות עבודה רבות במיוחד – בממוצע, 1885 שעות עבודה בשנה. ממוצע שעות העבודה בכלל מדינות ה-OECD עומד על 1,750 בשנה – אולם יש מדינות שבהן עובדים יותר מאיתנו – אלו הן, על פי הדו”ח, יוון, צ’ילה, פולין, רוסיה, ומקסיקו – שיאנית שעות העבודה בשנה עם לא פחות מאשר 2,257 שעות עבודה בממוצע בשנה. לצד שעות העבודה הארוכות, אנחנו רואים ירידה בחלקם של העובדים בתוצר. המשמעות היא, שפריון העובדים בעבודתם גדל בשיעורים גבוהים יותר ביחס לעליות בשכר. קשה לדעת איזה מהנתונים השפיע יותר על ירידה בשיעור של כ – 7% בחלקם של העובדים בתוצר – האם השכר לא עלה או שמא הפריון בעבודה, שבישראל נחשב מהנמוכים במדינות ה-OECD, כן עלה – מה שברור הוא, שכאשר נרשמים הפרשים בין הפריון לשכר – שיעור העובדים הלא מרוצים בארגון, וחוסר היציבות של הארגון בהמשך – יורדים.

 

פערי השכר ושעות העבודה

כאילו פערי השכר לא מספיק גדולים – אנחנו גם עובדים הרבה יותר קשה

 

לא מספיק הכשרות מקצועיות

עוד עולה מן הדו”ח, כי ישראל נמצאת בתחתית טבלת מדינות ה-OECD בהשקעה הציבורית בהכשרת עובדים, שיפור יכולות, והעלאת הפריון. בישראל, רק 0.27% מהתוצר מושקעים בהכשרת עובדים – כמו גם בארה”ב. בדנמרק, שהופיעה במעלה טבלת ההוצאה הממשלתית על קידום עובדים והכשרות, מושקעים כ – 3.2% מן התוצר בהכשרות.

 

אולי יעניין אותך גם?

X
זירת ההשוואות חיסכו עכשיו >