חיסכון קהילתי – מסתבר שאפשר לחסוך בלי בנקים ובלי עמלות

אביה פרי2 דקות קריאה
מסתבר שיש חיסכון קהילתי בלי בנקים
שתף:

יסודות השיתופיות של הקהילה האתיופית אינם דבר חדש והם ניכרים במנהגים רבים של בני העדה. מגיל צעיר הם רגילים לקחת פיתה גדולה (אינג'רה) ולאכול מאותה צלחת, והקהילתיות הזאת ממשיכה במנהג מדהים שלא הכרתם; הכירו את הקובה (cuve) מנגנון קהילתי לחסכון משותף שנשמר עוד מאתיופיה. כלכלה שיתופית – עוד לפני שהיא ידעה שקוראים לה ככה.

 

מה זה קובה?

לצופה מהצד זו נראית כמו עוד ארוחה רבת משתתפים. מפגש חברתי או משפחתי שמלווה גם במזון ושתיה, מסורתיים או שלא. השיטה פשוטה: כל חודש משלמים החברים סכום קבוע, ובכל פעם אחד אחר לוקח את כל הקופה.

 

 

איך זה עובד?

"קובה זה מנהג שקרה עוד באתיופה ומקובל אצל מבוגרי העדה, חבורה של חברים למשל 6 משפחות שנפגשות בכל שבת, בדרך כלל אחת לחודש ומביאים כסף, בכל פעם למארח. 200 או 400 ₪ כל פעם, הסכומים משתנים. המארח עושה בדרך כלל בונה (קפה), אוכל ושתיה. מעבירים חוויות ונהנים, והכסף הופך להיות מעין כסף שהוא קופה למטרת חסכון. הכסף בכל פעם מועבר בתורות, הרעיון הוא מפגש משפחתי, חברי. סיבה לשבת יחד. והסיבה הנוספת היא החסכון. עושים את זה במשך שנים על גבי שנים" מספרת ישראלה אברהם. "החסכון הוא בדרך כלל אישי, כל משפחה בוחרת למה היא חוסכת, זה מעגלי אז בסוף זה מגיע לכולם. יש קבוצות שמחליטות שמתחילת סבב מסוים, הכסף ייאסף למטרה משותפת של הקבוצה למשל טיול משותף בחו"ל או באילת."

 

מה הוא חיסכון קהילתי?
חיסכון קהילתי – מנהג ותיק

 

איך התפתח המנהג?

באתיופיה, המגורים בכפרים רחוקים הקשו על היכולת לשמור על קשר בתוך הקהילה היהודית וכך התפתחו בקהילה מנהגים קבועים שמטרתם חברתית. כך למשל התפתח המנהג לשתיית קפה משותפת מספר פעמים ביום וכן הקובה. הקובה התפתחה סביב הרצון לא לייצר עול על המארח, כיוון שמשפחות אתיופיות הן גדולות מאוד והאירוח מטרתו חוויה משותפת ולא עול כלכלי. בכל הגעה למפגש כל מי שמגיע מגיש את סכום הכסף ל"גזבר" אשר מחלק את הסכום בכל פעם למישהו אחר שהגיע 'תורו'. בחוגים חברתיים של צעירים שהמשיכו את המסורת, חלקם אוספים את הכסף ומשתמשים בו ביחד לבילויים משותפים שגם מסייעים לשמירה על הקשר וגם לא מורגש שיוצאים מהכיס. בחוגים וותיקים יותר, הסכומים הם גבוהים ואנשים יכולים להגיע לקובה גם עם סכומים של 2,000 ₪ שחסכו בעבודה קשה. אחת לתקופה מגיע התור שלך, ואתה גורף סכום גבוה ויפה שאיתו אפשר לצאת לחופשה עם הילדים או לקנות משהו לבית שחיכית לו תקופה.

 

למה לא בבנק?

האמון בבנקים הוא משהו שהתפתח עם הזמן (ועדיין לא תמיד קיים) ולמרות שלכולם יש חשבונות בנק, אפליקציות וחסכונות מלהם הקובה השתמרה כמפגש חברתי-כלכלי. ברמת העקרון יש תורות לקבלת הכסף ומי שמנהל את זה, אך אם למישהו יש אירוע גדול או סיבה לקבל את הכסף מוקדם יותר, ניתן להתחלף בתורות עם מישהו אחר. אין עמלות ואין משחקים, יש חברים או מעגלים משפחתיים גדולים ומעין חסכון שיתופי שכל אחד מקבל בתורו. זאת מעין שותפות כלכלית שבה ערבים אחד לשני, דרך לשים את הכסף "בחסכון" כל פעם אצל מישהו אחר ולקבל בתורך סכום גדול.

 

"אם את מגיעה אליי הכסף מיועד אליי," מספרת ישראלה. "יש גזבר, מי שמתעסק בכל הכספים, כי לפעמים מדובר גם בעשר משפחות. הגזבר בעצם מוודא שכל המשפחות הביאו את הכסף ומעביר אליהם. כל שבת זה אצל מישהו אחר. לאחרונה זוגות צעירים שהתחתנו התחילו גם הם את המסורת. באיזשהו מקום זה עוזר להכריח את עצמך להפגש, כי עם כל הלחץ של החיים קל להזניח את המפגשים החברתיים. מי שעושה את זה בדרך כלל זה זוגות צעירים אבל בדרך כלל נשואים, כאלה שהם במצב כלכלי יציב ושהחסכון הזה אכן ילך לאנשהו."

 

 

מה קרה למנהג בארץ?

בחלק מהמשפחות המנהג השתמר, ובחלק מהן נעלם. המשפחות האתיופיות הן ברוכות ילדים והיום לכל אחד יש כמה קבוצות בווטסאפ של משפחה מכל הצדדים. נוצר הצורך לשמר את הקשר בין הבני דודים ובין המשפחות הגדולות וגם בזה הקובה מסייעת. גם הצעירים אימצו את השיטה, וכך לכל דור יש את החוגים החברתיים שלו וכמובן את גובה הסכום בהתאם למצבו.