שיחה צפופה עם שרון בירקמן, ”האישה שהפסיקה לקנות” ומנהלת קהילת ללא בזבוזים – בדרך לעצמאות כלכלית‘ אשר מונה מעל 25,000 אנשים שבוחרים לחיות קצת אחרת. זהו ראיון עם האישה שלמדה משפטים, כלכלה ומדעי ההתנהגות (‘כי ההורים רוסים’) כדי לפתח קריירה מלא לבזבז. היא מסבירה לנו על ההבדל שבין רוצה לצריך, על ניהול תקציב משפחתי, שותפות כלכלית עם בני הזוג ואיך בכלל מבינים שאנחנו בבעיה כלכלית? זו האחת שלא דופקת חשבון (משום סוג) לאף אחד!

 

אז… מי את?

“אני טובה בטריוויה, ואוהבת לנסות כבישים חדשים, מהטיפוסים האלה שתמיד אפשר לנהל איתם שיחות סלון טובות. בקיצור, חננה. אני משווה מחירים מכיתה ב’ ואלופה באיתור עסקאות מצוינות מגיל מאוד צעיר. בזמן האחרון הבנתי שהאופן שבו אני תופסת ומלמדת לנהל תקציב עומד בפני עצמו, זו ממש שיטה שפיתחתי, אז אני מחפשת לה שם. חוץ מזה אני מעבירה 5-6 סדנאות תקציב בחודש, הרצאות, קבוצות עבודה לבניית תקציב וייעוצים לפי הצורך. מתוכם 2-3 לקוחות כל חודש שהם פרו-בונו, שזו הדרך שלי להחזיר לקהילה שזקוקה לזה הכי הרבה. אני רוצה לפתח עוד פעילויות שיותאמו ספציפית לקהל, ואני מניחה שב-2019 יהיו עוד פעילויות, חלקן אינטרנטיות, חלקן פרונטליות וחלקן בשביל הכיף. היום שהתחלתי להזיז דברים היה היום שהבנתי שיש משהו שאני אוהבת באמת ומוכנה להתחייב אליו, וזה היה מחקר על מחאות צרכנים שהצמיח בסוף את האישה שהפסיקה לקנות“.

 

זו האישה שהפסיקה לקנות

“משווה מחירים מכיתה ב’ ואלופה באיתור עסקאות מצוינות מגיל מאוד צעיר”. שרון בירקמן (תמונה: סמדר כפרי)

 

מה זה בעצם ”ללא בזבוזים – בדרך לעצמאות כלכלית”?

“ללא בזבוזים היא קבוצה שאפשר למצוא בה הכל,” מסבירה שרון. “החל מכמה עולה המנוי הזול ביותר לטלוויזיה ועד לפוסטים מעוררי השראה על סיפורים מטורפים שמשפחות עוברות בסגירת מינוסים אימתניים. מקום שמדברים בו על הכל. בחזון שלי, זו קבוצת גג לכל מה שקשור להתנהלות כלכלית אישית ומקום לחלוק ידע, להתייעץ, לקטר, להבין איך משפיעות עלינו החלטות רגולטורית ובכללי לדבר בו על איך אנחנו מתנהלים. מבחינתי, מי שרוצה ללמוד או לחלוק מניסיונו – מוזמן, פרמטרים חיצוניים של גיל או מצב משפחתי פחות קריטיים. בקבוצה מדברים על הכל.”

 

“אם מישהו תוהה אם הוא בבעיה, אז הוא בבעיה…”

“שביעות רצון היא האינדיקציה היחידה לחיים בריאים. הצעד הראשון הוא כמעט תמיד מיפוי הכנסות והוצאות והייתי שמחה להמליץ גם על מיפוי שביעות הרצון שלך מהחיים: האם אתה מרוצה מהעבודה? מכמות השעות? מההכנסה? מדירת המגורים? וכו’. בסופו של דבר המטרה של כולנו היא לחיות טוב, וחשוב להבין מה בחיים שלנו הוא לא מספיק טוב, כי זה הסעיף שבו כדאי לרכז מאמצים שנייה אחרי שסגרנו את המינוס ונפטרנו מההלוואות. קרן חירום, קופת “אני”, חסכונות ייעודיים – כל אלה הן טקטיקות שנועדו להביא אותנו למצב שהתא המשפחתי יוכל להתמודד עם שינוי נסיבות חד או להצמיח את בני המשפחה. אלה לא דברים שאני מציעה לעשות כברירת מחדל לפני שיודעים איך מתפלג הכסף היום.”

 

איפה עובר הגבול בין צמצום ל’התכלבות’?

“התכלבות שמה את הדגש על תחושה של חיים בחוסר, וזה בדיוק ההפך ממה שאני שואפת אליו. אם יש מונח שאני שונאת, אבל ממש, זה “התכלבות” כי המהות של ניהול כסף, מבחינתי, היא תכנון והוצאה לפעול של פעולות ארוכות טווח שאפשר להתמיד בהן שנים בלי להרגיש שאנחנו מוותרים בצורה משמעותית על משהו. ברור שיש גם אנשים שמשלבים באורח החיים טקטיקות שנראות קצת מוזר מהצד, כמו להכין לבד דאודורנט או לאסוף שאריות פירות בסוף היום, אבל המוטיבציה שלהם לעשות את זה היא בדרך כלל אקולוגית והתועלת הכלכלית היא רק בונוס; הם גם לא מרגישים שהם מתכלבים כי הם עושים משהו שהם מאמינים בו בכל ליבם. בגדול, התכלבות עשויה להיות בלתי נמנעת לתקופות מסוימות, למשל כשצריך לצאת מחוב, וגם אז היא צריכה להיות מתוכננת ומנוהלת כדי שנדע מתי יוצאים מהחוב ומה ישתנה ביום שאחרי המעבר לפלוס. “

 

האישה שהפסיקה לקנות

“התכלבות שמה את הדגש על תחושה של חיים בחוסר, וזה בדיוק ההפך ממה שאני שואפת אליו” (תמונה: סמדר כפרי)

 

מה בין קניה לבין רגשות? בין ‘רוצה’ ל’צריך’ ואיך לומדים להבדיל בניהם?

“אנחנו חיים בחברת שפע וחד משמעית על כל מדרגה של “צריך” אפשר לבנות גם מדרגה של “רוצה”. לצורך הדוגמה כל אחד צריך לגור איפשהו, אבל יש מי שגר בדירת חדר בדמי מפתח ויש מי שגר בדופלקס. כך שהדרך שלנו לבחון כל הוצאה היא מילולית להסתכל עליה ולשאול את עצמנו אם היא הדרך הכי יעילה שבה יכולנו לפתור את הצורך הזה (זה לא לגמרי חד וחלק הרבה פעמים, למשל באוכל). לפעמים התשובה היא “לא, אבל ככה אני רוצה” ואז צריך להבין שהדרך להתנהל תהיה לארגן את שאר ההוצאות סביב הסעיף הזה. קניות רגשיות זה משהו אחר לגמרי, זו דרך לשפר מצב רוח באמצעות קנייה. הן לא האויב, רק צריך להכיר בהן ולזהות אותן. “

 

 

כולנו יודעים שמצב כלכלי, בעיקר אם הוא לא מזהיר עשוי להיות מקור לבעיות בין בני זוג, כיצד את מציעה לקיים את התקשורת הזאת?

“אני מסתובבת ברחבי הארץ עם הרצאה שנקראת “מבן זוג לשותף מחויבות”, וזו בתמצית כל הפילוסופיה שלי על הנושא. מצב כלכלי מעצים מתחים ודינמיקות לא בריאות קיימות, הוא מעלה על פני השטח אמונות קודמות בעייתיות של שני בני הזוג ומעמת אותם עם בעיות שהם הצליחו להדחיק במשך השנים, בעיקר הרבה פחדים. העבודה פה היא קודם כל עבודה עם עצמך ורק אחר כך לשתף את בן או בת הזוג ולבקש מהם לעבוד איתנו למען התא המשפחתי. מסיבה זו אין מה “לרתום את בן הזוג לתהליך”. הוא צריך להיות שותף מלא מרצונו ומיוזמתו ולשם כך עליו להיות שותף אמיתי לחיים – ופה הרבה זוגות נופלים. ההבנה שההצלחה שלי, ההצלחה של בן הזוג וההצלחה של התא המשפחתי אחד הם, היא הבנה שקשה מאוד להגיע אליה, במיוחד בעידן האינדיבידואליזם שאנחנו חיים בו.”

 

מנסיונך – מה הגורמים המרכזיים שמכניסים משפחות למערבולת ואיך אפשר להימנע מהם?

“למעט טרגדיות כמו עסק שקרס או מחלה קשה, הסיבה הכי נפוצה למערבולות כלכליות במשפחות היא שהתא המשפחתי לא מתנהל כתא אלא כשני אינדיבידואלים,” משיבה שרון. “בריא ונכון שכל צד ינהל חיים עצמאיים מבחינה חברתית ותעסוקתית, אבל זה עניין אחר לגמרי כשכל צד משתמש במשאבי התא המשפחתי (הכספיים והרגשיים) לצרכים שלו על חשבון שאר בני המשפחה. הדרך להימנע מזה היא להתחייב לעצמכם ולמשפחה שלכם. אם לא מתחייבים לא מגיעים לשום מקום. נדמה לנו שלהתחייב זה להגיד שאנחנו מחויבים אבל לא, להתחייב למשהו זה צעד הרבה יותר עמוק שדורש עבודה עם עצמנו והרבה אמון בבן או בת הזוג ובעמידות הקשר. זה לא פשוט בתקופה שנדמה שכל זוג שני מתגרש.”

 

האישה שהפסיקה לקנות

“בבחירה התרבותית הזו אנחנו מחנכים את כל הפרטים בחברה להוציא כסף” (תמונה: סמדר כפרי)

 

למילים ‘צמצום’, ‘חסכון’ ואפילו ‘קמצנות’ יש קונוטציות קשות; מה המחיר האישי שמשלמים על ההתנהגות החברתית ה’לא מקובלת’ של חסכנות ואיך בראייתך משלבים עם מושגים חיוביים ומעודדים יותר כמו הגדלת הכנסות? העלאת רמת חיים?

“המילים “צמצום”, “חיסכון” או “קמצנות” הן כלי חברתי חזק ביותר שנועד לקבוע התנהגויות רצויות (שרון כותבת על זה כאן). בשוודיה, למשל, אין להן קונוטציות שליליות. באנגלית יש 9 מלים שונות לתאר חסכנות וקמצנות, חלקן חיוביות מאוד. עברית היא לא שפה דלה, כך שהעובדה שאין בה מספיק מילים לתאר אנשים שבחרו לנהל את הכסף שלהם היא יותר מהכל בחירה תרבותית, ובבחירה התרבותית הזו אנחנו מחנכים את כל הפרטים בחברה להוציא כסף. עכשיו כבר מצאנו מונח לאנשים שחיים מעל לאמצעים שלהם, “שופוני”, אבל פעם פשוט נהגנו להגיד שהם “חיים טוב” ובכך סיפקנו להם אישור וחיזוק להתנהגות שהיא הרסנית מבחינה כלכלית. למעשה, ככה תרבות ההיפר-צריכה עובדת. מצד אחד היא מחזקת את מי שלוקח בה חלק פעיל. מצד שני היא מוקיעה את מי שמפגין עצמאות.”

 

שרון מסבירה: “קמצנות מזוהה עם תכונות שאין להן בהכרח שום קשר לבחירה אם כן או לא להוציא כסף: נצלנות, אדישות לחברה, קושי בהבעת רגשות, אנוכיות וחמדנות. כמובן שיש אנשים שליליים שחלק ממאפייני ההתנהגות שלהם זה לא להוציא כסף, אבל לפעמים פשוט מדובר באדם שיש לו דברים טובים יותר לעשות עם הכסף כמו לא ליפול לנטל על ילדיו לעת זיקנה. אני רואה סביבי אנשים, חברי קבוצה ולקוחות, שמפחדים ממש מהתווית החברתית של קמצנות. לפעמים אני מציעה להן לנסות, בקטנה, לדבר על העניין עם חברות שלהן ולספר להן שהן בתהליך ויצטרכו לצמצם קצת את ההוצאות. בדרך כלל התגובה מצד החברות היא הקלה: סוף סוף מישהו נתן להן סולם לרדת מהעץ. חלקן אפילו מרימות אליי טלפון ובאות לפגישה גם כן. בסוף, יש אוכלוסיה אדירה שמרגישה רע עם ההוצאות ולא מצליחה להרים את הכפפה. היא רק מחכה למישהו שיעזור לה.”

 

“כמובן שכשהתחלתי לפני כעשור אף אחד לא הבין מה אני רוצה. ההורים שלי היו מזועזעים. אמא שלי לקחה אותי לשיחה ושאלה אם פיטרו את בן זוגי מהעבודה ואני מתביישת לספר. אחר כך הם פתאום גילו שלא כל פגישה עם הילדה צריכה להיגמר ב-400 שקל על אוכל בחוץ ואפשר לשתות את הקפה בבית עם עוגה של 35 שקלים והיו מאוד מרוצים, חבל שזה לקח כמעט חמש שנים. בגדול, אני שמחה להגיד שאני כמעט לא משלמת מחירים על הבחירה הזו, שאותה אני מציגה מראש כבחירה אידיאולוגית. לפעמים אני מופיעה בטלוויזיה ואז כמעט תמיד יהיה הגאון שישלח לי הודעה שאני מכוערת וברור שאם אני כזו מכוערת אהיה גם קמצנית, אבל באופן כללי הפידבקים חיוביים.”

 

“המסקנה שלי היא שאם כולם נאבקים, הראשון שמציע חלופה שפויה יזכה להערכה. אין מה לפחד, זה רק בראש שלנו. ואגב, כל הרעיון של צמצום ההוצאות הוא להעלות את רמת החיים. מינוסים יוצרים סטרס ותחושת חוסר עתיד. פלוס ותכניות לעתיד אלה דברים מאוד חיוביים, ואי אפשר להגיע אליהם כשההוצאות מבולגנות. “

 

רק בישראל?

“מי שמכניס יותר גם מוציא יותר, אנחנו רואים את זה בכל העולם. למעשה, השאיפה בהרבה ממדינות מערב אירופה היא להשאיר בידי האזרחים כמה שיותר הכנסה פנויה מפני שהכנסה פנויה תאפשר להם לצרוך ולהניע את הכלכלה. הנתון המעניין יותר הוא שהרבה הוצאות על “מותרות” נחשבות להוצאות לגיטימיות לגמרי במדינות האלה, למשל: קולינריה, תרבות, אמנות. כאן בישראל אנחנו חיים עדיין במנטליות של ייבוש הביצות וכמעט כל מה שאינו הוצאה על מחיה מוגדר כמותרות. למעשה, גם חלק מהוצאות המחיה מוגדרות כמותרות, כמו רכב פרטי (למרות שכולנו יודעים שהתחבורה הציבורית בישראל לא מספקת כלל), ומותרות מזוהות בתרבות שלנו כבזבזנות. אני מגדירה בזבוז כהוצאות בלתי נחוצות שבסופו של דבר משאירות אותנו בתחושה מרוקנת. זה אומר שלפעמים לקנות את הבגד ההוא ישאיר אותי בהרגשה טובה ולכן מבחינתי לא יהיה בזבוז, ולפעמים אפילו פריט של חמישה שקלים ישאיר אותי בתחושה חמוצה מספיק כדי שאחשוב עליו כבזבוז. בזבוז זו מנטליות ותהליך מחשבתי. אפשר לבזבז בכל רמת הכנסה, בהכנסות הגבוהות הבזבוזים פשוט יקרים יותר.”

 

“תרבות הצריכה מחנכת אותנו לחשוב על קנייה כמשפרת מצב רוח, אז כשמצב הרוח שלנו שפוף – הקנייה תעלה לנו חיוך על השפתיים, וכשמצב הרוח טוב – הקנייה תעלה אותו אפילו יותר גבוה (אנחנו נקרא לזה “לחגוג”). הרבה מהחינוך שאנחנו מקבלים הוא מהסביבה ולאו דווקא מההורים, ולכן ברור לגמרי שכולנו חונכנו לקנות וליהנות מזה. יש טענה שלא בדקתי עדיין שבקרב משפחות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה הילדים מחונכים להשקיע את הכסף ולא להוציא אותו. אפשר לשער שגם זה נכון, מפני שהורים שכירים ממעמד הביניים יחנכו את ילדיהם למה שהם מכירים, קרי: ללכת ללמוד ואז למצוא עבודה לטווח ארוך, ומשפחות שהכסף שלהן גדל באמצעות יזמות והשקעות יחנכו את ילדיהן לעשות את מה שההורים יודעים.”

 

אז איך כדאי לחנך פיננסית את הילדים?

“הדרך היחידה להעביר את החומר לילדים היא לחיות את זה בעצמנו. אנחנו יכולים להטיף לילדים עד מחר או להכריח אותם לבחור בין אופציה א’ ל-ב’, אבל בשורה התחתונה – אם הם רואים שאנחנו לא עושים חשבון לעצמנו, גם הם לא יעשו חשבון. אין דבר כזה Do what I say, don’t do as I do. הבעיה שלנו היא לא הנגשה לילדים אלא זה שההורים עצמם לא מבינים איך לתעדף, איך לנהל כסף ואיך לתקשר לילדים את ההחלטות שלהם. הנגשה היא כלי, אבל להורים חסר ידע ולזה שום כלי לא יעזור. לא מזמן היה דיון בקרב ההורים בכיתה של הבת שלי דיון על תקנון ביה”ס. חלק מההורים לא הבינו למה בית הספר דורש לקנות סוודר עם סמל מודפס ולא מסתפק בסוודר בלי סמל או עם סיכה. הטענה של הורים אחרים היתה שאם לא תהיה דרישה להדפיס סמל, הילדים יבואו בסוודרים ממותגים ותהיה תחרות מותגים. מיותר לציין שזה מצביע בדיוק על הבעיה שבה הורים מציגים לילדים דוגמה אישית ואז מנסים למנוע מהילדים ליישם את הדוגמא הזו. הרי הילד לא הלך וקנה לעצמו סוודר ממותג, ההורה עשה את זה. הילד לא הגדיר מהי עליונית לגיטימית לבית הספר, גם את זה ההורה עשה. ההורים קונים לעצמם ולילדים סוודרים ממותגים ואז מחפשים כלים להתמודד עם בעיה שהכלי הכי טוב להתמודד איתה הוא פשוט להפעיל את סמכותם הורית.”

 

“בקיץ אני מעבירה לפעמים סדנאות לילד והורה עם שתי קופות ומעטפה. חוץ מזה שהילדים נהנים, אני רואה שההורים פתאום מבינים איך לתעדף, איך לחשב את ההכנסה הפנויה שלהם ואיך לגשת בעצמם לנושא. ברגע שאני מסבירה את הרציונל של השיטה גם לילדים וגם להורים, למעשה אני עוזרת להורה לבנות מחדש את הסמכות ההורית שלו בתחום הזה.”

 

 

מסרים לאומה

“אני לא אוהבת טיפים ובדרך כלל מי שמחפש טיפים לא לגמרי הבין שהשינוי המשמעותי יבוא בראייה שיטתית מלמעלה ולא ‘מהשטח’. בעיניי ולהבנתי, שינוי ארוך טווח הוא תהליך של שינוי מחשבתי שיוצר שינויים התנהגותיים, ויש בהם גלים. כל עוד אנחנו חיים בתרבות שמקדשת צריכה יהיו תקופות שנצרוך יותר וכשזה קורה אין מה לכעוס על עצמנו שנכשלנו. החיים ממשיכים וגם אנחנו.”

 

אולי יעניין אותך גם?

X
זירת ההשוואות חיסכו עכשיו >