שנאת עשירים בישראל – יש דבר כזה?

דנה ברגר2 דקות קריאה
שנאת עשירים בישראל - תופעה קיימת
שתף:

בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה וכמה נתוני שכר מעניינים, כאלה שהציתו מחדש את הדיון על שכר הבכירים במשק (בעיקר על הצורך בהגבלתם), על קיומם של טייקונים ועל הגדלת המס המוטל על העשירים. אלה לא דיונים חדשים, כמובן, ובכל זאת – הם לא נעלמים לעולם. יש לזה גם הסבר: שנאת עשירים.

 

מה היא שנאת עשירים?

לפני שנתחיל להסיק מסקנות ולקבוע האם שנאת עשירים קיימת בישראל או לא, כדאי להבין מה זה אומר. בבסיסה, שנאת עשירים נשענת על האמונה לפיה עשירים הפכו לכאלה לא בהכרח משום שעבדו קשה, אלא משום שבדרך אל העושר הם ניצלו, רימו, עיגלו פינות, אולי גנבו פה ושם. קיימת גם ציפייה שהעשירים יחלקו קצת יותר לעניים, וכשזה לא קורה – שנאת העשירים שוב מתעוררת לחיים.

 

בסקר מ-2013 נמצא ש-81% מהישראלים חשבו שיש להעלות את המס לעשירים בישראל, ו-46% גם מאמינים שקיימת שנאת עשירים. יש מדינות שבהן הציפייה למס גבוה יותר לעשירים הזו הפכה למציאות. בצרפת, למשל, נקבע לפני כמה שנים מס מיליונרים שמגדיר כי בעלי המשכורות הגבוהות ישלמו לא פחות מ-75%.

 

שנאת עשירים - פנים רבות לה
מי שיש לו יותר צריך לשלם יותר

 

צריך בכלל מיליארדרים?

הקונספט של שנאת עשירים מתעורר ברגעים כאלה ואחרים, למשל כשעסקת ענק נסגרת. אחרי אקזיט של כמה עשרות או מאות מיליוני דולרים פתאום מתרוממות כמה גבות. בשלב הזה מתחילות להיזרק לאוויר שאלות על הצורך של העשירים בסכומי כסף גדולים כל כך ותהיות מה מקבלים העובדים שגויסו וסייעו לעסק להגיע למכירה מרשימה כל כך. רק תשאלו את ביל גייטס, שסיפר לאחרונה בראיון על שאלה שבה הוא נתקל לא פעם: האם בכלל צריכים להיות מיליארדרים?

 

 

מי שמבזבז – שלא יעקוץ

דוגמה טובה לאופן שבו אנחנו מסתכלים על האנשים ה"עשירים" סביבנו, אלה שצברו יותר מאיתנו, היא דווקא דוגמה מעולם הריאליטי. התכנית "2025" אולי לא זוכה לרייטינג מפלצתי כצפוי אבל היא מראה לנו איך נראית קנאת עשירים. בעיר הדמיונית של קשת מוצגת טבלה שמזכירה לכולם בדיוק מי העשירים ומי העניים בכל רגע נתון, ובמקרה הזה – כולם התחילו מסכום כסף זהה בקופה. כך, בוויכוחים על סידורי לינה שמחיריהם משתנים ותלויים ברמת הפינוק שיקבל התושב (ספסל, אכסניה, בית או סוויטה), נשמעו טענות לפיהן האישה העשירה (סיגל, לפחות באותה נקודת זמן) היא זו שאמורה לשלם על האופציה היקרה ביותר.

 

אלא שהסיבה היחידה בגללה הגיעה סיגל למקום הראשון וגם שמרה עליו בהצלחה, היא שהיא פשוט התנהלה אחרת. במקום סוויטה וארוחות שף היא בחרה בבית פרטי, שאולי יקר יותר מאכסניה אבל זול יותר מהפינוקים בסוויטה. היא גם לא יצאה למסע קניות בחנות הבגדים בזמן שאחרים בזבזו 1,000 שקלים ויותר. אם כן, האם היא אמורה לחלק לחבריה ה"העניים" או לבזבז יותר כדי לחסוך להם הוצאות – בזמן שהם בזבזו ללא הכרה ודרדרו את עצמם במורד הרשימה?

 

התגובה של סיגל הייתה מדויקת:  "אני לא התערבתי לך. לא אמרתי לך על מה לבזבז. אתה לא יכול לחיות מצד אחד איך שבא לך, לבזבז כמה שבא לך, לעשות מה שאתה רוצה ואז לבוא לעקוץ אותי על זה שאני לא בסדר שיש לי כסף."

 

 

View this post on Instagram

 

בונקר, אבל לפניך @sigaltamam הערב אחרי החדשות, המשחק של סיגל רק מתחיל 😎 @keshet12

A post shared by 2025 (@2025.official) on

 

"אנשים אטומי ומדושני עונג"

ב-2013 הביע אורי כץ מהבלוג "דעת המיעוט" את עמדתו באופן ברור: "שנאת עשירים בהחלט קיימת כיום במדינת ישראל, היא התגברה ביתר שאת מאז המחאה החברתית המהוללת, היא פוגעת בכלכלת ישראל, והכחשתה איננה תורמת לדיון הציבורי." הוא אף הוסיף ואמר כי שנאת עשירים פירושה "לקנא בעשירים בגלל עושרם, בלי התייחסות למידת תרומתם לחברה," וכן שהנטייה הזו נובעת מהתפיסה "שאם אדם מסוים הוא עשיר, הוא בהכרח גנב משהו."

 

שלוש שנים מאוחר יותר צוטט שר האוצר משה כחלון כשהוא מתאר אשת עסקים שעמדה בראשה של אחת החברות הגדולות בישראל. בתיאורו הוא התייחס ל"אנשים אטומים, מדושני עונג, שנוזל להם שומן מהשפתיים". אין ספק שתיאורים מהסוג הזה מלבים שנאת עשירים שהיא ממילא פופולרית בישראל.

 

 

האם העשירים תורמים לכלכלת ישראל?

אלא שהכלכלה הישראלית תלויה במידה רבה באנשים אלה בדיוק. במשקיעים וביזמים שאנחנו דווקא צריכים לעודד. הם מפתחים תעשיות חדשות שרצוי לנו להשאיר כאן במקום להבריח ליעדים מרוחקים בגלל מיסוי נמוך, למשל.

 

חוץ מזה, צריך לזכור שאלה שיש להם יותר כנראה גם מתנהלים אחרת. הם חוסכים יותר, מבזבזים פחות, אולי גם משקיעים את הכסף כדי לייצר עוד. הם כן תורמים לצמיחת המשק, במקרים רבים הם גם מייצרים מקומות עבודה, ויש גם עשירים את וורן באפט וביל גייטס, שתרמו את מרבית הונם לצדקה. אז אולי לא כולם כאלה רעים?