רק לאחרונה התבשרנו על שני המהלכים החדשים של רשת אגאדיר. אחרי שני עשורים הודיעה הרשת על סניף כשר ראשון בבני ברק, מהלך שככל הנראה היה עובר בשקט לולא הצעד הנוסף שעליו הוכרז כמעט במקביל: הוצאת הבייקון מהתפריט. יכול מאוד להיות שלפני כמה שנים הצעדים הללו היו זוכים ליחסי ציבור מועטים (אם בכלל) אבל מאז שכולנו התחלנו לתרגל את המילה הדתה, הכל נראה אחרת.

 

 

האם יש קשר בין שני המהלכים?

לטענת בעלי המסעדה אין כל קשר בין שתי ההחלטות שהתקבלו, למרות הסמיכות ביניהן. סניף כשר אמור לשרת את הקהל הדתי, זה שלא מבקר ביתר סניפי הרשת בשל היעדר התעודה, ואילו הוצאת הבייקון מהתפריט אינה קשורה לכך. מצד שני, אם מציצים בעמוד הפייסבוק של הרשת מגלים עד כמה הקהל מתקשה להסתגל למציאות הזו. בין השאר אפשר היה למצוא גולשים שקראו להחרים את סניפי הרשת ואחרים שטענו כי מדובר בכניעה. בין לבין נרשמה כמובן גם תמיכה, ויש מי שטען כי זה המהלך שיראה לו את הדרך להמבורגר של אגאדיר.

 

אלא שרשת ההמבורגרים לא המציאה את הגלגל, והיא בוודאי לא הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל הגלום בקהל הדתי – ובחרה לפנות אליו ישירות. בתחילת הקיץ האחרון, למשל, נודע כי סניף “ארומה” בפתח תקווה יסגור את שעריו בימי שבת. גם תושבי השכונה מהרו להביע התנגדות למהלך בטענה כי רוב תושבי האזור חילוניים, וסגירתו של בית הקפה באזור יחייב אותם לאתר פתרונות אחרים ומרוחקים יותר. יש גם לציין כי הזכיין טען שסגירת הסניף איננה קשורה לדת בשום צורה, ושהוא מבקש לקחת לעצמו יום מנוחה שבועי בענף תובעני.

 

 

הדתה או שיקול כלכלי נטו?

המהלכים של רשתות המזון הללו, כמו גם של מסעדות רבות בתל אביב ובערים אחרות, הם מהלכים שמעוררים את השיח על הדתה בכל פעם מחדש. בירושלים אף החלו לפעול קבוצות של מפגינים חילוניים שמנסות להגן על מסעדות מקומיות מפני זרמים דתיים שהביעו התנגדות להפעלתן בשבת.

 

“לטעון שמדובר בהדתה זה לא ממש מדויק,” מסביר ש’, בעל מסעדה במרכז הארץ. “בסופו של דבר אני רוצה להתפרנס כמו כל אדם אחר, ומסעדה כשרה מאפשרת לי להגיע לקהל גדול יותר. חילונים עדיין יגיעו למסעדה במהלך השבוע, אבל עם תעודת כשרות אני יכול לקבל לקוחות נוספים שלא נכנסו אליי קודם.”

 

 

הכשרת מסעדה היא עסק יקר

ש’ מוסיף ומזכיר שהפיכת המסעדה לכשרה היא מלכתחילה משימה יקרה, והבחירה לעשות זאת נובעת מהיתרונות שיש למסעדה מהסוג הזה. “בשר כשר הוא יקר יותר ולטעמי גם קצת פחות איכותי, אבל בשורה התחתונה מדובר בצעד שהגדיל הכנסות, ואני רואה את זה בשטח”, הוא אומר.

 

כשבוחנים את העלויות מבינים את התמונה היטב, ואם חשבתם שהפיכת מסעדה לכשרה דורשת לכל היותר סגירת דלתות בשבת או ויתור על בייקון – המצב מורכב ויקר יותר. משגיח הכשרות יעלה לבעל המסעדה יותר מ-20 אלף שקל מדי שנה, חומרי הגלם הכשרים יעלו כ-15% יותר בממוצע, וגם אגרת התעודה עולה בין 500 ל-1,350 שקלים, בתלות בגודל המסעדה. האגרה הזו גבוהה עוד יותר כשמדובר בבתי מלון (למעלה מ-3,000 שקלים בשנה), אולמות אירועים (עד 4,800 שקלים בשנה) או מרכולים (1,800 שקלים לשנה לכל הפחות).

 

הדתה או שיקול כלכלי?

מסעדותר רבות כבר הפכו לכשרות – גם בתל אביב

 

“שורת הרווחים גבוהה יותר”

לטענתו של ש’, אין ספק שמדובר במהלך שתרם לביצועי המסעדה: “לפני שסגרנו בשבת והפכנו לכשרים היו הכנסות נאות בשבת, בערך 25 אחוזים מהמחזור. על פניו, עם העלויות של ההכשרה היינו אמורים להיות היום בהפסד – אבל עובדה שההיפך הוא הנכון, והמכירות באמצע השבוע עלו ב-40 אחוז, מה שאומר שאנחנו מרוויחים יותר ועובדים פחות.”

 

מצד שני הוא מודה כי הוא עצמו לא שומר כשרות. “אם הייתי מנקה את השיקול הכלכלי התפריט כנראה היה כולל כמה מנות שהיום אין סיכוי להכניס למטבח. אבל שוב, יש לי עסק וכמו כל אדם בישראל גם לי מותר להרוויח. תעודת הכשרות הגדילה את ההכנסות שלי, זו פשוט עובדה,” הוא מסביר ומוסיף: “אני מבין את החילונים שכועסים ורוצים יותר מקומות בילוי ומסעדות בשבת, אבל צריך להבין שמאחורי העסק יש אנשים שמשקיעים המון כסף במסעדה, והם לא עושים את זה רק מטוב ליבם. אם שורת הרווחים יותר גבוהה עם תעודה, זה די ברור מה עדיף, לא?”

 

אולי יעניין אותך גם?

X
זירת ההשוואות חיסכו עכשיו >