שכר הדירה הממוצע עבור דירת שלושה חדרים בנתניה עומד על מעל 5,000 ₪ – ובמרכז הסכומים גבוהים יותר. בפריפריה ובדרום הארץ, ניתן לשכור דירת שלושה חדרים גם בסכומים נמוכים משמעותית – אולם גם המשכורות נמוכות. אם לוקחים בחשבון ששכר המינימום עבור משרה מלאה בישראל עומד על 5,300 ₪ ברוטו – קל להבין כי ישנה אוכלוסיה שמתקשה לשלם שכירות או לאפשר לעצמה מגורים בכבוד. המצב דומה במרבית מדינות המערב, ועל כן, ברוב המכריע של מדינות אלה פועל גוף סוציאלי שאחראי על התערבות לטובת הקלה בתנאי דיור עבור שכבות חלשות ומעוטי יכולת. בהולנד כ–14% מכלל הדיירים מתגוררים בדיור ציבורי, באוסטריה ובדנמרק כ–10% מן הדיירים נהנים מדיור ציבורי במחירים מופחתים, ובהונג קונג למעלה מ–30% מכלל האוכלוסייה מתגוררת במבני דיור ציבורי.

 

אלא שבארץ נראה כי על אף קריאת מעמד הביניים להקלה ממשלתית ביוקר המחייה – תכניות הדיור הציבורי אינן מטופחות די הצורך. בישראל פחות מ–100,000 דירות המיועדות לדיור הציבורי, וניסיונות שבוצעו בעבר ועדיין מבוצעים מידי פעם לעדכן, להעשיר ולטפח את התכניות הקיימות – כשלו עד כה. אם כן, בסביבה כלכלית שבה לכולנו לא פשוט לשמור על הכנסות בתחום התקציב – מדוע הממשלה אינה מתערבת באופן פעיל יותר בתחום הנגשת הדיור, סיוע כלכלי ודיור ציבורי בישראל?

 

דיור ציבורי בישראל ובעולם

דיור ציבורי קיים במדינות רבות בעולם אבל בישראל הדרך עוד ארוכה

 

מי זכאי בישראל לדיור ציבורי?

הגוף האחראי לדיור הציבורי בקרב תושבי ישראל הוא משרד הבינוי והשיכון (דיור ציבורי לעולים מנוהל על ידי משרד העלייה והקליטה). הזכאים לדיור ציבורי הם המקבלים גמלת הבטחת הכנסה, משפחות חד הוריות, קשישים המתקיימים מקצבאות של הביטוח הלאומי, נכים ומקבלי קצבת נכות, ועולים חדשים, שאין להם דירה משלהם. ממוצע הסיוע ליחיד בדירות של הדיור הציבורי הוא כ – 1,000 ₪, בעוד למשפחה בת עד שלושה ילדים ממוצע הסיוע בדיור הציבורי הוא כ – 1,250 ₪. מעניין לציין, כי בעוד בשנות השישים כמעט רבע (23%) מכלל הדירות בישראל היו דירות המיועדות לדיור ציבורי (מטעם חברת עמידר), כיום, מדובר על פחות מ – 2% מכלל הדיור במשק, וממוצע ההמתנה לדירה בדיור הציבורי עומד על מעל שבע שנים לנזקקים שעמדו בקריטריונים ולאחר שקיבלו אישור לסיוע בדיור.

 

 

דיור ציבורי בישראל – חוסר של מאות אלפי דירות

במהלך השנים האחרונות נרכשו על ידי משרד הבינוי והשיכון כ–2,000 דירות לטובת הדיור הציבורי – ובכל זאת, ניראה כי הביקוש לדיור ציבורי עולה בשיעורים ניכרים ביחס לעליה בהיצע. לפיכך, מספר מבקשי הדיור הציבורי כמעט הכפיל את עצמו בעשור האחרון. במהלך שנת 2017, צומצמו הקריטריונים המעניקים זכאות לדיור ציבורי, והותירו ברשימת ההמתנה, שניראה כי היא הולכת ומתארכת, לדיור הציבורי בישראל, קצת יותר מ–3,000 איש (3,698 מבקשים). תכנית שאפתנית של השר יואב גלנט, שר השיכון, להוספת כ–7,200 דירות בשנה לסל הדיור הציבורי לכדי תוספת של מעל 70,000 דירות על פני עשור – היא תכנית יקרה, שניראה כי יש לה מתנגדים רבים והסיכוי שלה להתקבל אינו גבוה. מימון התכנית צפוי להיעשות באמצעות צעדי מיסוי כלליים ובאופן פרטי מתקבולים ממכירת קרקעות. מי שטוענים נגד התכנית, טוענים כי אלפי המשפחות הזכאיות לדיור ציבורי, מקבלות כיום סיוע משמעותי בתשלום שכר הדירה, וכי אין סיבה להיכנס להרפתקה יקרה כל כך, שתכביד באופן משמעותי על כל המשק – בו כל שבעת העשירונים התחתונים מדווחים על הוצאות גבוהות מן ההכנסות – לטובת פתרונות יקרים ופוליטיים.

 

 

שיעור המשפחות העניות הולך ועולה

במהלך השנתיים האחרונות ראינו זינוק בשיעור המשפחות שחיות מתחת לקו העוני שהן משפחות עובדות – עד לכדי 58% מכלל המשפחות העניות. פירוש הנתונים צועק, כי השכר הנמוך אינו מאפשר למשפחות עובדות להתקיים בכבוד – עם או ללא סיוע בשכר הדירה. היום בישראל, כמעט 20% מהמשפחות (19.1%), מוגדרות משפחות מתחת לקו העוני. מדובר בכמעט שני מיליון עניים.

 

אולי יעניין אותך גם?

X
זירת ההשוואות חיסכו עכשיו >