חניה במאות שקלים ופקקי ענק: המדינה ממש מנסה לגרום לנו להשאיר את הרכב בבית
יחסית לגודלה הפיסי – גאוגרפי של מדינת ישראל יש בה כמות עצומה ולא נתפסת של כלי רכב. בשעות הבוקר או אחר הצהריים, שעות הנסיעה אל העבודה והחזרה ממנה הביתה אי אפשר לנסוע באופן חופשי בצירי התנועה הראשיים בשל עומסי תנועה, לעיתים כבדים מאד שמאריכים מאד את הדרך וכמובן את זמן ההגעה אל היעד. כשמנסים לחשוב על פתרון או הקלה למצב התנועה אי אפשר שלא להזכיר את נושא התחבורה הציבורית וכאן בישראל, מסתבר, שלמרות לא מעט ניסיונות המצב מאד לוקה בחסר. אלטרנטיבות להגעה, נתיבים ייעודיים או עידוד מצד המדינה – כל אלה קיימים בחלקם אך לא מתוך ראייה כוללת את המצב, מה שמביא במקרה הטוב לפתרונות חלקיים בלבד שלא באמת נראים על פני השטח, או במקרה הפחות טוב – כלל לא נותנים את תרומתם.
אוטובוסים ורכבות
כן, יש. באופן תיאורטי אפשר להגיע מכאן לשם עם אוטובוס או רכבת. לא בהכרח בקלות או במהירות אבל אפשר. מקומות עבודה ואתרים מבוקשים רבים אכן ממוקמים בסמיכות לתחנות מרכזיות כך שאפשר לשלב נסיעה ברכבת עם נסיעה קצרה נוספת באוטובוס או עם הליכה ברגל. האם הגעת הרכבת לתחנה מתואמת עם זמן יציאת האוטובוסים לכיוונים מבוקשים? האם קל ונוח להגיע לתחנת המוצא? האם הרכבות והאוטובוסים נותנים מענה מלא שמאפשר את השארת הרכב בבית? לא תמיד ולא בהכרח. מכאן שהציון יהיה טעון שיפור, ורצוי מהיר ככל האפשר.
נתיבים ייעודיים לתחבורה הציבורית
גם אלה קיימים בצירי התנועה המרכזיים ובתוך הערים הגדולות. בפועל – לא תמיד הם מסייעים, שכן עומסי התנועה כל כך כבדים שלנהגים במכוניות הפרטיות אין ברירה אלא לעשות שימוש גם בנתיבים האלה. בעיה נוספת היא עד להגעה לנתיב הייעודי או ממנו ובמהלך ההשתלבות לעומס התנועה – הנתיבים הייעודיים לא נותנים מענה לכל אורכה של הדרך מה שעדיין מכריח אותם לקחת חלק בעומסים הקיימים.
מחירי הדלק והחנייה
רק מבחינה מעמיקה של החשבוניות עבור התשלומים של הדלק והחנייה מתעורר רצון עז לחסוך בכספים האלה ולהשאיר את הרכב מאחור, בחנייה של הבית. במצטבר – יכולים הסכומים האלה להגיע לכדי מאות או אלפי שקלים בחודש, שגם אם בעל הרכב מקבל עליהם החזר ממקום העבודה – לא תמיד זה מסתבר ככדאי, נוח או משתלם. בנוסף לכך, לא תמיד תחנת הדלק ממוקמת במקום שנוח להגיע אליו, וכך גם החניון שגם ממנו צריך להגיע אל העבודה וממנה בחזרה אל האוטו בסוף היום.
אז מה עושים ואיך עוד אפשר לשפר?
אם מעמיקים במחשבה אחר חיפוש רעיונות להשארת הרכבים הפרטיים בבית – אין ספק שכל מה הוזכר למעלה צריך להשתפר. איך עושים את זה? משפרים את לוחות הזמנים של הרכבות והאוטובוסים, מוודאים שההסעות, האוטובוסים והשאטלים מתחנות הרכבת מתואמים עם הגעת הרכבות אל התחנה וכמובן דואגים לתשתיות המתאימות והנכונות על מנת שכל אלה יעמדו בזמנים. פתרון נוסף שאפשר לחשוב על עידוד מהכיוון שלו הוא מתן הטבות או הקלות למקומות עבודה, חברות וארגונים שיתגמלו את העובדים שמגיעים בתחבורה הציבורית לעבודה. כמובן שלצורך כך צריך מקום העבודה להיות במיקום נוח וקרוב אל התחנות אך יש לא מעט כאלה וגם אלף מכוניות פחות שתעמודנה בפקקים של גוש דן – והשינוי היומיומי יורגש מיד.
מה קורה בעולם?
במדינות אירופאיות רבות וערים מרכזיות בהן (ביניהן פריז, ברלין והולנד כולה) ישנה חברה אחת מרכזית שמפעילה את כל קווי התחבורה הציבורית. התוצאה – נוחות ומהירות בהגעה, בגישה לתחנות ובמעבר בין סוג אחד של תחבורה לאחר. לוחות הזמנים קבועים ובלתי גמישים – אך נוחים ומבוססים על שגרת החיים של האזרחים. ממשלת אסטוניה לקחה את נושא התחבורה הציבורית צעד קדימה ומזה כשנה שהנסיעה בתחבורה הציבורית בכל רחבי המדינה – בחינם. האם זה פתרון טוב או לא – על כך יש לתת את הדעת ולהסתייע במומחי תחבורה מרחבי העולם. בינתיים דבר אחד בטוח – הפתרונות הנתונים כיום אינם מספיקים וחשוב לבחון לעומק את שיפורם בכל רמה – עירונית, שכונתית וכמובן לאומית.
