המהפך של אביגיל: "כיסיתי את כל החובות, אין לי מינוס בבנק ואני יודעת שהצ'ק של השכירות לא יחזור"

אביגיל פרידמן למדה בגיל 22 את מה שצעירים רבים בכלל לא יודעים שהם לא יודעים. אחרי השחרור, בדירת החדר שלה בתל אביב, היא עובדת סביב השעון כדי לצאת מבור כלכלי לא פשוט. היא משחקת ב-5 הצגות תיאטרון, עובדת על מוזיקה מקורית, מתכוננת להצגת היחיד שמבוססת על סיפור חייה, מדגמנת לאמנים וגם מעבירה הצגות לילדים. היום היא כבר מודה שהגיעה למינוס הגדול ולחובות בלי לשים לב, ובלי לדפוק חשבון.

"חודש אחרי השחרור מהצבא שכרתי דירה בתל אביב, והפכתי לעצמאית. שכרתי דירת חדר, כוך קטן ב-2,300 שקלים בסך הכול. זה לא היה מעשה מאוד חכם אבל הייתה לי חשיבה כלכלית אחרת. הרווחתי טוב אז התרגלתי לחיים מסוימים אבל לא לקחתי בחשבון שאין יציבות כעצמאית." כך היא מספרת היום, שמונה חודשים אחרי שנאלצה להתעורר ולהבין שהמצב הכלכלי שלה רחוק מלהיות אידאלי.

"נכנסתי למערבולת"

כשאביגיל משחזרת איך הגיעה למינוס עצום וחובות, היא יודעת בדיוק איפה היו הטעויות שלה. "נכנסתי למערבולת. מצד אחד לא הרווחתי מספיק ומצד שני המשכתי להוציא. עשיתי קורסים שהיו טובים וחשובים אבל עם הידע שיש לי היום, את חלקם לא הייתי עושה ואחרים הייתי דוחה. הייתי פועלת הרבה פחות בפזיזות. הגעתי למצב שהייתי חייבת המון כספים על קורסים, שיעורי נגינה, ובכלל היו לי הוצאות בלי מחשבה. היה לי ברור שכעצמאית אני ארוויח בחודש הבא קצת יותר, אז יהיה בסדר."

"לא בדקתי את מצב החשבון שלי. לא ידעתי אפילו כמה כסף יש או אין לי. כל עוד האשראי עובר, הכול בסדר. כמו בצבא, כשהיינו הולכים לשק"ם ומתפללים שהכרטיס יעבור. לא היה לי ידע, וזה היה מאוד כיף ונחמד. עד שחזר לי צ'ק של שכר דירה בפעם הראשונה. זו הייתה סטירת הלחי."

"החלטתי שזה לא יקרה שוב"

הצ'ק שחזר היה כל מה שאביגיל באמת הייתה צריכה. מצד שני היא גם מודה שהיה לה לא מעט מזל. "יש לי אימא שהיא לא מיליונרית, אבל יש לה יכולת לעזור. התקשרתי אליה בבכי היסטרי, ולמזלי את שכר הדירה של אותו חודש היא שילמה. זה לא מובן מאיליו, וזו עזרה שלא לכולם יש."

אחרי שהבכי נרגע אביגיל ניגשה למלאכה. הצעד הראשון: התמודדות מול המציאות. "נכנסתי לחשבון וראיתי מינוס גדול שאין לי יכולת להחזיר," היא מספרת. "היו לי חובות מפוזרים על הקורסים, על הטלפון. ראיתי שחור בעיניים. פניתי למשה ופניק, אדם שהוא מבחינתי מנטור. הוא היה המורה שלי למשחק ובמאי התיאטרון שבו אני עובדת. הוא עימת אותי מול הנתונים. הבנתי שאני מוציאה כמעט 8,000 שקלים בחודש הוצאות קבועות, על שכר דירה, מיסים, חובות ואוכל. חישבתי כמה אני מרוויחה ובעצתו של ופניק לקחתי את הסכום הנמוך ביותר שאני יכולה להרוויח בחודש: 3,000 שקלים. זו הפעם הראשונה שהסתכלתי על זה וזו הייתה סטירה."

"את רואה את הנתונים ואין לאן לברוח," היא משחזרת. "אם אני לא אעצור לעשות שינוי זה רק יתדרדר מכאן. למזלי ופניק הוא לא רק איש חכם, אלא גם עקשן. הוא לא ויתר ולא קיבל תירוצים. הוא אמר לי 'תעצרי, תכתבי את כל ההרגלים ואת השגרה שלך, ואיך תעקפי את זה'. הוא הבהיר לי שחייבים לשנות כי אם לא משנים – לא מגיעים לשום מקום. הטכנולוגיה שלו מבוססת על העבודות של פילוסוף אמריקאי מהמאה הקודמת בשם האברד, על שיטה שמגדירה סקאלה. החלק העליון הוא הצלחה, התחתית היא התרסקות."

"אין פריבילגיה לבילויים"

כשהאסימון נפל, ובעזרת ופניק, אביגיל ידעה מה צריך לעשות: "הבנתי שאין לי פריבילגיה לבילויים. תמיד הייתי בעניין של אמנות ושל יצירה, ופתאום זה מפחיד להבין שאין באמת בחירה איזו עבודה לקחת או לא לקחת, וגם אין פריבילגיה להוציא מה שלא באמת חייבים להוציא."

כדי להבין מה חייבים ולא חייבים, אביגיל התחילה לחשב כל שקל. גם את הקפה של הבוקר וגם אם מדובר בהוצאה חד פעמית או בתדירות נמוכה. הכלל שהגדיר ופניק: תמיד ללכת על המקסימום. "אם אני שותה קפה בחוץ פעם או פעמיים בחודש, אני רושמת שתיים."

בנוסף לקיצוץ בהוצאות החלה אביגיל לחפש עוד ועוד מקורות הכנסה. ההחלטה הייתה ברורה: מקבלים כל הצעת עבודה, זמנית וזולה ככל שתהיה, כי כל שקל חשוב. "לא הייתה לי הזכות להגיד שבעבודה מסוימת השעות לא נוחות או המשרה לא מעניינת. מה שנתנו לי – לקחתי. פניתי לכל מי שאני מכירה, אמרתי שאני מוכנה לעשות הכול. כמעט הכול," היא מיד מוסיפה בחיוך.

הביקורת של אימא: "ממקום של דאגה"

במקביל לצמצום ההוצאות ולהגדלת ההכנסות, אביגיל מבהירה שאימא שלה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה, והעזרה לא הגיעה בלי ביקורת כשצריך. "קיבלתי ממנה ביקורת ממקום של דאגה, כי אני הבת שלה. ננזפתי על ההתנהלות שלי והיא לא רצתה שאני אחזור הביתה כי לא צריך לוותר. נכנסתי לבעיה מסוימת, אני צריכה לצאת ממנה, לא לברוח. כשהיא ראתה שאני מזיעה וקורעת את עצמי הביקורת ירדה. עבדתי לפעמים ב-4 מקומות אבל לקוחות שילמו שוטף +200 כמו שמקובל בישראל. היא הייתה מבינה ולמזלי זו אימא שעושה בשביל הבת שלה הכול. קיבלתי הלוואות לזמן קצר, רק עד שהשכר ייכנס. לפעמים היא גם נתנה במתנה."

אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר מבחינתה הייתה ההחלטה לקבל גם משרה כשכירה. היא מדגישה שמדובר היה בשינוי גדול למי שהתרגלה לחיי העצמאות ולשליטה בלוח הזמנים שלה. "ופניק ישב לי על הראש," היא מסבירה את ההחלטה. "הוא שאל אותי: 'את רוצה חשבון בפלוס או שאת רוצה לבכות'? אז ויתרתי על שיעורי צ'לו, החזרתי את כלי הנגינה שהיה בהשכרה ודחיתי את זה לשלב אחר. זו הקרבה גדולה על מה שאני באמת אוהבת. עשיתי גם בייביסיטר, הפעלות בהצגות, כל מה שצריך למרות השעות והכסף שלא תמיד היה טוב, כל מה שיכולתי – לקחתי."

"על הפרש של שקל הייתי עושה קניות בשני סופרים"

בפשטות, למרות ששום דבר לא באמת היה פשוט, אביגיל שינתה דיסקט. היא מיקדה את תשומת הלב ביצירת הכנסה ובצמצום ההוצאות, והיא גם מעידה על תהליך מאוד נוקשה. "בדקתי איך לחסוך אפילו באוכל. לא הייתה לי כוונה לגווע ברעב, אבל בחרתי לקנות יותר זול. השוויתי בין סופרים, אפילו על שקל הפרש הייתי עושה קניות בשני סופרים שונים. זה היה הארד-קור כי לא הייתה דרך אחרת. הבנק לא יחכה שיהיה לי כסף, וגם לא בעל הדירה."

ומה עם בילויים? תופתעו, אבל גם על זה היא ויתרה, לפחות בתחילת הדרך. "בחודשיים הראשונים כלום. לא יצאתי כי לא רציתי להיקלע למצב שאין לי אפילו 7 שקלים לשתייה. כשהרמתי קצת את הראש עשיתי חישובים כמה כסף אני אוציא ועל מה אני אוותר בשאר השבוע. היום ימים שהייתי מבלה בחוץ יום שלם ושכחתי אוכל בבית. אז או שהתאפקתי או שמצאתי דרך להוציא כסף מינימלי על אוכל ומיד חישבתי מאיפה אני אקזז את הסכום הזה. בשלב מתקדם יותר היה תקציב ייעודי למצבי חירום."

"הפסקתי להגיד שיהיה בסדר"

עם המון נחישות, ואחרי 8 חודשים, חשבון הבנק של אביגיל כבר בצד החיובי של האפס. לפעמים יש מינוס קטן שנעלם מיד כשהמשכורת נכנסת. בזכות העבודה הקשה היא עומדת להירשם לקורס שלקראתו חסכה ועליו חלמה במשך שנים. היא אפילו מתכננת לפתוח תכנית חיסכון ראשונה בתוך חודשיים. מעל לכל אביגיל יודעת לספר בדיוק כמה כסף יש לה בחשבון בכל רגע נתון. "הפסקתי להגיד שיהיה בסדר, ואני תמיד עם היד על הדופק. כיסיתי את כל החובות שלי, אין לי מינוס בבנק ואני יודעת שהצ'ק של השכירות לא יחזור. זה מצב מדהים אבל אני לא נחה על זרי הדפנה, אני עדיין שכירה בחצי משרה ואני לא מבזבזת יותר מדי."

"חיסכון הוא חשוב, אני רואה אנשים מבוגרים ממני שהם עצמאיים ואחרי פציעה או מחלה אין להם עזרה מהמדינה. אם לא היה להם חיסכון הם היו מגיעים לרחוב כנראה. אז אני חייבת חיסכון בצד, והתובנות הגיעו ממקום של לחטוף מכה, מקום שאני לא ממליצה לאף אחד להגיע אליו."

הטיפים של אביגיל

אם משהו מהסיפור הזה מצלצל לכם מוכר, הטיפ הראשון והחשוב ביותר הוא לעצור: "אני ממליצה לעשות רשימה של הוצאות והכנסות, וללכת על הקיצון, כלומר המשכורת הכי נמוכה וההוצאה הכי גדולה. אני גם ממליצה למצוא מישהו שילווה את התהליך הזה, כי זה לא קל. ופניק היה האיש הזה בשבילי, ואני יודעת שהוא עוזר לעוד אנשים, ואפשר גם לבד – אבל צריך כוחות שאני לא יודעת אם יש להרבה אנשים, וליווי הוא חשוב. זה האדם הזה שיזכיר לך למה אתה עושה את מה שאתה עושה ולא יוותר לך גם כשאתה רוצה להרים ידיים."

"זה נראה לי ממש דפוק שאדם מגיע ליום שאחרי הצבא והוא לא יודע כלום. מי יודע באמת משהו על כלכלה? חייבים לייצר מודעות וחייבים להישאר תמיד עם היד על הדופק. אבל מה הכי חשוב? להוריד כל פיסת אגו. האלטרנטיבה לגור ברחוב הרבה יותר גרועה."